וייסגרוס ואח' נ' שרביב בע"מ

החלטה

בהתאם להחלטות מיום 7.3.13 ומימים 9-10.6.13 הגישו ב"כ הצדדים את טיעוניהם לעניין פסיקת הוצאות ושכ"ט וכן הומצא הסכם שכר הטרחה בין עו"ד האוזמן לגב' בן-עבו.

ההחלטה בנושא בנסיבות תיק זה אינה פשוטה, כפי שיפורט, ובין השאר משום כך התמהמה מתן ההחלטה וצר לי על כך.

המסגרת הנורמטיבית:

הדין:

התקנות הרלוונטיות לעניין, הן תקנות 511-518 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תקנה 511 (א) לתקנות מכילה את ההוראה העקרונית: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו".

תקנה 511(ב) מאפשרת את קביעת ההוצאות, על פי שיקול דעתו של בית המשפט או הרשם, בכפוף לאמור בתקנה 512:

ואכן השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לחייב בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד מפורטים בתקנה 512 (ב). "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

עניין הוצאות המשפט, בהיבט ניהול הדיון, בא לידי ביטוי גם בתקנה 514 לתקנות, העוסקת בהארכת הדיון שלא לצורך.

"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם. ".

תקנה 513 עוסקת במקרה בו הוחלט על חיוב בהוצאות, אך ללא פירוט.

למרות שניתן שיקול דעת לבית המשפט, הרי אין התקנה מורה מהן אמות המידה או המדדים להתחשב באמור לעיל.(בג"צ 891/05, ע"א 2617/00 – תנובה מרכז שיתופי לשיווק חקלאות בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת לרישיונות יבוא ואח' מפי כב' הרשם (כתוארו אז) מרזל, פסק הדין מיום 30.6.05.

המשפט העברי:

הכלל הוא, כי אין לחייב בעל דין לשאת בהוצאות המשפט, אף כאשר הוא יצא חייב בדין. הנימוק המשפטי לכך הוא, כי כדי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות יריבו, יש לראותו כמי שהזיק לו. על פי דיני הנזיקין של המשפט העברי, נזק שנגרם בשל רצונו של בעל דין למצות בתום לב את זכויותיו על פי הדין, ולהוכיח את צדקת טיעוניו, נחשב כנזק עקיף (גרמי) שאין המזיק נושא באחריות לתוצאותיו. (עמ' 1 לחוות דעתם של הרב ירון אונגר וד"ר יובל סיני מהמרכז ליישומי משפט עברי במכללת נתניה בנושא "חיוב בהוצאות משפט", מיום כ"ח בתשרי תשע"א 7.10.2010 – חוות הדעת התבקשה על ידי לעניין ת"א (חיפה) 1836161/04 פארה גולדמן נ' נוגה רון רז מיום 10.10.2010 .

נימוק אחר הוצע על ידי פרופ' שוחטמן: "הכלל של המשפט העברי מבוסס על ההנחה ש"עניינם של שני בעלי הדין הוא להגיע לחקר האמת, כדי שאף אחד מהם לא יהיה גזלן". בשל כך, "אם אין בעלי הדין מסוגלים להגיע בעצמם לחקר האמת.... אין כל סיבה לחייב את מי שיצא חייב בדין בתשלום ההוצאות, שהרי לכתחילה היו כל הצדדים מעוניינים בבירור העניין בדרך זו, והיה זה איפוא עניינם המשותף.... גישתו היסודית של המשפט העברי היא שאין מקום לחייב בהוצאות. הטעם לכך הוא, שרואים בעל דין שהוציא הוצאות כמי שהוציאן לתועלתו".(שם עמ' 2 וההפניה לספרו של ד"ר שוחטמן - "(סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדין ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל)" (ירושלים, תשמ"ח) עמ' 392. וכן במאמרו של ד"ר שוחטמן "החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים" דיני ישראל י-יא תשמ"א תשמ"ג, עמ' רע"א.

כפי שיפורט לכלל זה גם היו יוצאים מן הכלל. הכלל הבסיסי השתנה באופן מעשי עם יסודה של הרבנות הראשית ועימה, מערכת בתי הדין הרבניים בישראל. מחברי חוות הדעת מציינים, כי למרות שגם קודם לכן נאמר באופן עקרוני, כי אפשר לתקן תקנה אשר תחייב בעל דין בתשלום הוצאות או לקבוע תנאים לכך, על מנת למנוע נעילת דלתות בפניי בעלי זכויות, הרי לא מצאו "ולו תקנה אחת המאפשרת לדיינים להטיל על בעל דין תם לב שנהג בדרך מקובלת ולא גרם הוצאות מיותרות, לשלם את הוצאותיו של בעל דינו, אף כאשר יצא חייב בדין".(שם עמ' 3). עם זאת, מקום שיש הוצאות בגין קיום ההליך המשפטי, כמו כתיבת פרוטוקול, תשלום עבור עדים וכו' ישאו בהם הצדדים באופן שווה (שם עמ' 2).

המחברים סוקרים את השינויים, אשר חלו במשך השנים, החל משנת תרפ"א-1921 כאשר נתקנו תקנות לעניין הוצאות בעלי דין, כמו הצורך בתשלום עבור הוצאות עדים - נסיעה ושכר בטלה, ואגרת המשפט. בתקנות אלו לא נאמר דבר בעניין שכר טרחת עורכי הדין, למרות שזו ההוצאה המהווה את החלק העיקרי מהוצאותיו של בעל דין. יותר מאוחר בשנת 1943, אימצה הרבנות הראשית לישראל את תקנות הדיון בבתי דין הרבניים ונקבעה הגדרה ברורה ולפיה ההוצאות כוללות גם את שכ"ט עו"ד (סעיף פ"ג), נקבע גם כי "עניין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשיקול דעתו של בית הדין" (סעיף פ"ד (חוות הדעת עמ' 5).

בשנת תש"ב-1960 נוסחו התקנות מחדש, ולעניין הוצאות המשפט יש בהן סעיף אחד בלבד בו נפסק: "כל פסק יכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט. מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עו"ד ייקבע השכר בפסק הדין" – סעיף ק"ח.

המחברים מציינים כי בניגוד לעבר "מתקנות אלו הושמטו ההוראות המסמיכות את בתי הדין לפסוק הוצאות לפיו שיקול דעתם".